להנגיש טיפול בחומרים פסיכדליים, למען נפגעי הפוסט־טראומה

המחקר השני מעריך את העלות הכללית של כל נפגע פוסט־טראומה, לנפגע, לבני המשפחה ולמדינה במהלך חייהם היא כשני מיליון שקלים — תוספת עלות של 200 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות.

אלו מספרים מדאיגים ברמה הלאומית והפרטית. מובילי מערך הטיפול (המדולדל) בארץ ומקביליהם בעולם מכירים בכך שהכלים הטיפוליים והתרופתיים לטיפול בפוסט־טראומה בינונית וקשה ובנזק מוחי מהדף אינם מספקים במקרה הטוב, ולעתים אינם יעילים כלל. לפי דו”ח של המחלקה לענייני חיילים משוחררים בארה”ב בין 2001 ל–2021 התאבדו קרוב ל–72 אלף חיילים משוחררים. על פי דיווחים, נראה כי אנו בפתחו של גל התאבדויות בארץ, של חיילים ושל נפגעי הנובה ועוד נפגעי טרור.

יש לנו חוב מוסרי לסייע לנפגעי פוסט־טראומה באשר הם, וזה מחייב למצוא דרך חדשה להנגיש בתוך זמן קצר חומרים פסיכדליים במסגרת קלינית מבוקרת (מדיקליזציה) במרשם רופא. במקביל יש לאפשר לנפגעים שימוש עצמי ללא סכנת הפללה (דה־קרימינליזציה). חוסר פעולה יגרום לנפגעי הפוסט־טראומה להיתקע בתבניות כרוניות שיאמללו אותם ואת משפחותיהם במשך שנים. משרד הבריאות והממשלה תומכים בקיום ניסויים קליניים לבדיקת הבטיחות והיעילות של חומרים פסיכדליים, אך ניסויים אלו נמשכים שנים ועולים הון. נפגעי הטרור והחיילים אינם יכולים לחכות עד לסיומם.

מספר חומרים פסיכדליים הוכחו כבטוחים ויעילים אף יותר מטיפולים התנהגותיים ותרופתיים קיימים. וחלק מהנפגעים כבר פנו לחומרים פסיכדליים לא־חוקיים בחיפוש אחר מרפא. צריכת חומרים אלה במחתרת, בסביבה לא מבוקרת ותחת איום של הפללה, עלולה להיות מסוכנת. טיפול יעיל במשבר הלאומי של פוסט־טראומה בישראל דורש כעת מהמערכת הרגולטורית ומהפוליטיקאים לגלות גמישות, יצירתיות ורוחב לב וכיס, כדי לקדם תוכניות טיפול פורצות דרך באמצעות חומרים פסיכדליים.

חומרים פסיכדליים מבוססי צמחים, כמו איבוגאין, איווסקה ופסילוסיבין, נמצאים בשימוש זה אלפי שנים, מה שמעיד על תפקידם בריפוי נפשי ורוחני בתרבויות שונות. לשימוש בחומרים כמו קנביס וחומרים פסיכדליים כמו MDMA (אקסטזי) ו־LSD לצרכים רפואיים יש תקדים בישראל ובמדינות אחרות. אמנת הסמים של האו”ם, שישראל חתומה עליה, מתווה מסגרת לשימוש בחומרים אסורים לצרכים רפואיים, שישראל כבר יישמה לגבי קנביס: הקמת משרד ייעודי (שהוקם באחרונה תחת היחידה לקנביס רפואי, יק”ר, ותחת מחלקת הניסויים הקליניים במשרד הבריאות). כעת נדרש רצון פוליטי למימוש הדרך הטיפולית החדשה שמיושמת עם הקנביס גם עם חומרים פסיכדליים.

באמנה נאמר, כי היא “מבחינה בין שימושי פנאי ושימוש רפואי ומדעי בסמים”, וכי “הצדדים ינקטו אמצעים חקיקתיים ומנהליים ככל שיידרשו… להגביל אך ורק למטרות רפואיות ומדעיות את הייצור, הייצוא, הייבוא, ההפצה, הסחר, השימוש וההחזקה של סמים”.

בהסתמך על אמנת הסמים ישראל יכולה להוביל שינוי בהנגשת סמים פסיכדליים לצרכים רפואיים כפי שהובילה במדיקליזציה של הקנביס. גם הנגשת הקנביס לחולים נעשתה בלי ניסויים קליניים מלאים לרוב האינדיקציות בקנביס. כך גם היה בזמן הקורונה, עם השימוש בחיסונים חדשים שלא עברו ניסויים קליניים רגילים. כלומר, הנימוק של העדר ניסויים קליניים לא יכול לשמש אמתלה לדחיית אישור השימוש וההנגשה של חומרים אסורים ברפואה, במיוחד בעת חירום רפואית כמו העת הזאת.

מעמד הקנביס בישראל עבר שני תהליכים בשני העשורים האחרונים: תהליך רגולטורי־מינהלי, ותהליך חוקי. זה התחיל בעקבות עבודה של אקטיביסטים המזוהים עם מפלגת “עלה ירוק”, ונמשך בפגישות רבות עם משרד הבריאות ובעזרת ארגוני חולים, שלחצו על המשרד להנגיש את הקנביס לחולים ולמנוע הפללה של אלה שזקוקים לחומרים הללו לשיפור מצבם הרפואי. כיום הקנביס נגיש ל–130 אלף צרכנים הזקוקים לו לטיפול במגוון רחב של סימפטומים, כולל פוסט־טראומה, כאב, הפרעות שינה ועוד. במקביל, הופסקה ההפללה של משתמשי קנביס לשימוש עצמי על ידי חוק הסמים. שימוש אישי אינו נחשב עוד לעבירה פלילית, אלא עבירה אזרחית (שהעונש עליה הוא קנס), וניתנת לה עדיפות נמוכה באכיפה.

החוב המוסרי לנפגעי פוסט־טראומה צריך להתבטא בשינוי פקודת הסמים, כך שתנגיש בטווח הקצר טיפולים מבוססי חומרים פסיכדליים, שלמרות שלא עברו ניסויים קליניים מלאים הוכחו כבטוחים ויעילים במניעת השרשה של טראומות והפיכתן למצב כרוני. הסמים הפסיכדליים יעילים לטיפול בטראומות, דיכאון, מחשבות אובדניות וחרדות — בניגוד לתרופות הפסיכיאטריות שלעתים אינן יעילות ולרובן תופעות לוואי חמורות. מבחינת הפרופיל הבטיחותי, רוב הסמים הפסיכדליים בטוחים לשימוש. ועם זאת, נדרש סינון של המועמדים לשימוש, ויש לדאוג לסביבה תרפויטית תומכת, עם אפשרות להתערבות רפואית במקרה הצורך.

חומרים פסיכדליים נמצאו יעילים ובטוחים לטיפול בפוסט־טראומה יותר מהתרופות הקיימות. יש להנגיש את הטיפול בהם בהקדם

בניית המודל לטיפול בפוסט־טראומה בעזרת חומרים פסיכדליים צריכה להתבצע על ידי אנשי מקצוע במשרד הבריאות בשיתוף עם הציבור ועם נפגעי טראומה לדורותיהם שנעזרו בחומרים פסיכדליים, ועל בסיס סקירת ספרות מקיפה, דיון מאוזן בסיכון מול סיכוי והשוואה מול האופציות הטיפוליות הקיימות.

קיימות כמה דרכים להנגשת החומרים הפסיכדליים:

• הנגשה בטווח הקצר- מדיקליזציה של סמים פסיכדליים: מתן סמכות לרופאים מומחים, בראשם פסיכיאטרים, לרשום, אחרי בדיקות מקדימות וסינון, מרשם לשימוש בחומרים אלה תחת פיקוח רפואי בקליניקות ייעודיות. בשווייץ, כבר ב–1985, 120 מומחים ביחד עם משרד הבריאות פיתחו והחלו ליישם מודל מדיקליזציה של LSD, פסילוסיבין ואקסטזי, באישור ובפיקוח של פסיכיאטרים. מודל זה מאפשר לפסיכיאטרים לרשום מרשם לסמים פסיכדליים כאשר תרופות או טיפולים אחרים נמצאו לא יעילים.
  בגרמניה, פורטוגל, מקסיקו תאילנד, קוסטה ריקה וברזיל פועלות קליניקות איבוגאין המטפלות באלפי בני אדם הסובלים מפוסט־טראומה והתמכרויות. במחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד ופורסם בכתב העת החשוב “Nature Medicine” הוכח, כי טיפול יחיד עם איבוגאין מפחית ביותר מ–80% את הסימפטומים העיקריים של פוסט־טראומה למשך שישה חודשים (תקופת המחקר), בקרב חיילים אמריקאים מיחידות מיוחדות שסבלו מפוסט־טראומה (עם או בלי נזק מוחי) בעקבות שירות צבאי באפגניסטן ובעיראק. מאות יוצאי צבא אמריקאים שניסו תרופות וטיפולים מאושרים שלא שיפרו את מצבם, מטופלים באיבוגאין בקליניקות במקסיקו. אם יימצא מימון לכך, ניתן לשלוח כבר בקרוב נפגעי פוסט־טראומה לקליניקה אחראית ואמינה שמטפלת כך בפורטוגל.
• הנגשה בטווח הקצר והבינוני- עריכת ניסויים קליניים עם איבוגאין ופסילוסיבין בשלבים 1 ו–2 (לבדיקת בטיחות ויעילות), במימון ממשלתי, פילנטרופי ו/או מסחרי משולב — תחילה עם 30 מטופלים בבתי חולים ממשלתיים לנפגעי נפש, ולאחר קבלת תוצאות חיוביות ראשוניות, הרחבת הניסוי למאות ואלפי נפגעים בשלבים השני והשלישי. מספר פסיכיאטרים בבתי חולים ממשלתיים כבר נתנו את הסכמתם להוביל מחקר כזה.
• הנגשה בטווח הארוך-מתן אישור רגולטורי בסוף השלב השלישי של הניסויים (שבו נמצא ניסוי MDMA בארץ), ומעקב אחר המשתתפים כחלק מהשלב הרביעי. ניסויים קליניים עולים בין 20 ל–50 מיליון דולר לכל סם בנפרד, ולוקח בין חמש לעשר שנים עד לקבלת אישור סופי. ברור שלנפגעי הנובה ולנפגעי הטרור האחרים, וכן לחיילים עם פוסט־טראומה, אין זמן לכך.

בארצות הברית דה־קרימינליזציה או לגליזציה של סמים פסיכדליים אושרו במשאלי עם ברמת המדינה או העיר, בחקיקה, ובהחלטות מוניציפליות ותקנות רגולטוריות, שהציבו בעדיפות נמוכה את האכיפה בנושא, למשל בערים כמו וושינגטון הבירה ואוקלנד. במדינות קולורדו ואורגון אף הונהגה ב–2023 לגליזציה ורגולציה מלאה של פסילוסיבין. ספרד, פורטוגל ושווייץ הנהיגו דה־קרימינליזציה של כל הסמים. אוסטרליה אישרה ב–2023 לפסיכיאטרים לרשום סמים לטיפולים בתחום בריאות הנפש, כמו אקסטזי לפוסט־טראומה, פסילוסיבין לטיפול בדיכאון עמיד ואיבוגאין להתמכרויות.

עכשיו הזמן לפעול למען נפגעי הפוסט־טראומה. מהתרשמות שלי ושל אחרים, בוועדת הסמים של הכנסת ובמשרד הבריאות יש רצון טוב ופתיחות לקדם את נושא הטיפול באמצעות חומרים פסיכדליים, אך יש לתרגם זאת למעשים, מיד עם חזרת הכנסת למושב החורף.

בועז וכטל – מוסמך בניהול ניסויים קליניים מטעם משרד הבריאות ואוניברסיטת בר אילן, וממייסדי מפלגת עלה ירוק
צילום: Israel Preker Pikiwiki Israel