You are currently viewing איך לתכנן את הרומן שלכם

איך לתכנן את הרומן שלכם

מאת ג'ייסון ויטקר | תרגום מונה גודאר

רוח ההשראה מופיעה רק לעתים רחוקות בדמות ביקור מסתורי של המוזה. משתלם הרבה יותר ללמוד את הטכניקות וההרגלים של אמנות הכתיבה.

מה צריך לדעת

בממואר שלו, “על הכתיבה” (2003), כתב סטיבן קינג: “אם אתה רוצה להיות סופר, אתה חייב לעשות שני דברים, יותר מכל דבר אחר: לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. אין כל דרך לעקוף את שני הדברים האלה למיטב ידיעתי, אין כל קיצור דרך.” העצה של קינג היא לפתח הרגל של “להיות סופר”: כתיבה יומיומית תהפוך אתכם לסופרים. אבל כדי להיות סופרי רומנים, עליכם לדעת יותר מכך, כמו איך לברוא דמויות משכנעות ואיך לבנות את העלילה שלכם.

מניסיוני, שני גורמים נוטים לעכב סופרים בדרך להשלמת הרומן שלהם. הראשון הוא כפי שקינג אומר, שהכתיבה עדיין לא הפכה להרגל עבורם: מאחר שכולנו נדרשים לכתוב בשלב מסוים (אם זה רק הודעת טקסט או פוסט ברשת החברתית שמספר על היום שלנו), אי אפשר להניח שהעלאת 80,000 מילה על הכתב היא בדיוק כמו הרגלי הכתיבה הקבועים שלנו – רק בכמות גדולה יותר. זה לא כך. במדריך הזה, אראה לכם כמה מהדברים הנוספים שעליכם להביא בחשבון כאשר אתם מתכננים את הספר שלכם.

הגורם השני הוא ביטחון. בדרך כלל זה חוסר ביטחון, אך מדי פעם גם יתר ביטחון: אחת התופעות בקרב סופרים לעתיד היא שהדיבור על הפרויקט יכולה להעניק להם אותה מידה של סיפוק כאילו כבר החלו בו. הספר נכתב בראשם ללא צורך להעלות ולו מילה אחת על הדף. אולם במרבית המקרים, חסר לסופרים ביטחון, והם מודאגים האם הם עושים את זה “כמו שצריך”, וזו הסיבה שאציג את הדברים העיקריים הנחוצים כדי להתחיל לכתוב.

הנקודה החשובה ביותר להתחיל ממנה היא שבעוד שישנם כמה דברים שעליכם לשקול כאשר אתם מתכננים ספר – כמו אפיון הדמויות, בניית העלילה או הסגנון וקול היצירה – אין כלל זהב בלעדי איך כותבים רומן. ישנם סופרים שישבו בסטודיו שלהם – או אפילו ישכרו משרד שאליו יצאו לעבוד בכל יום – ויעבדו מהשעה 9 בבוקר ועד 17, ואילו אחרים יחטפו שעה או שעתיים בסופו של יום אחרי שהילדים עולים לישון. ישנם סופרים שאוהבים לתכנן בקפידה כל אירוע ואירוע בעלילה עוד לפני שהם באים לכתוב את המשפט הראשון. אחרים משתעממים אם הם כבר יודעים הכול מראש, ובמקום זה מתייחסים לסיפורת כאל סוג של ניסוי כדי לראות כיצד הדמויות יגיבו. אולם, בעוד שכל סופר כותב רומן בדרך אחרת, יש כמה נושאים משותפים שחוזרים שוב ושוב.

מה צריך לעשות

גם אם אתם נמנים על אלו שמסתערים היישר על תהליך הכתיבה של הרומן, ושוקדים על כתיבת טיוטה ראשונה בניסיון “להעלות משהו על הכתב”, אלה ארבעת הגורמים העיקריים שעליכם להביא בחשבון לקראת פרויקט הכתיבה שלכם: דמויות, עלילה, מקום וקול המספר או הסגנון. בעוד שאני מבחין בין ארבעת היסודות המהותיים של הרומן שעליכם להביא בחשבון בעת התכנון, חשוב לפתח אותם יחד ובמקביל.

יתרה על כך, עליכם למצוא דרכים לטפח את הרגלי הכתיבה שלכם – את הזמנים ואת המקומות שבהם אתם במיטבכם, בין אם אתם סופר של בוקר, או סופר לילה, או אדם שזקוק לשקט מוחלט או לפעילות ברקע.

דמויות:

הצעד הראשון שעליכם לשקול הוא מי הולכות להיות הדמויות שלכם. עבור אנשים רבים, אשר מתיישבים לכתוב בפעם הראשונה, זה עשוי להיראות בניגוד לאינטואיציה שלהם. אחרי הכול, העלילה או הנרטיב הוא הדבר שאנשים מתכוונים אליו כשהם רוצים לומר שהספר “כובש”. אולם אנחנו מתחברים אל הסיפור רק כאשר הוא משפיע על דמויות שנוגעות עמוק בתוכנו בדרך כלשהי. הקוראים עשויים לזכור במעורפל את האירועים שמתרחשים ב”תקוות גדולות” (1861) מאת צ’רלס דיקנס, אך בתום הקריאה, דמויות כמו פיפ, העלמה הבווישם ומגוויץ’ הופכות לבלתי נשכחות. בדומה לכך, כאשר אנחנו עוקבים אחרי ליירה דרך הטרילוגיה של פיליפ פולמן “חומריו האפלים” (1995-2000), אחרי אטיקוס פינץ’ ב”אל תיגע בזמיר” (1960) מאת הארפר לי או אחרי הולי גולייטלי ב”ארוחת בוקר בטיפאני” (1958) מאת טרומן קפוטה, אנחנו נמשכים אל אמנות הסיפור מפני שאלה אנשים שאכפת לנו מהם.

הסופר הבריטי רוס רייזין מתאר את הדמויות כ”דם החיים של הספרות”, וטוען שמאחר שהן מהוות את הסיפור, עליהן להיות ייחודיות בדיוק כמו יצירת הספרות שבין דפיה הן מתקיימות. אנחנו רוצים להאמין לאנשים כאלה, לא משנה כמה הם נדמים בדיוניים. כדי להפוך אותן למשכנעות, עליכם לגלות מהן התשוקות הדמות הראשית שלכם – מה היא רוצה, ממה היא מתוסכלת (כי בלעדי זה אין שום דרמה) ואיך היא תשתנה כדי להשיג את מה שהיא צריכה, שזה לא תמיד מה שהיא רוצה.

עלילה:

אם הדמויות הן הרכיבים המהותיים של הרומן, אז האירועים שקורים להן יוצרים את העלילה. כפי שראינו כבר, אין צורך להכיר את כל היבטי העלילה כאשר אתם מתחילים לכתוב, אך למעשה מרבית הסופרים ירצו שיהיה להם מושג כלשהו לגבי מבנה-העל של העלילה שלהם. ואכן, כתיבת העלילה היא בעלת חשיבות רבה ולכן אתייחס אליה בחלק ללמוד עוד.

למרות שבשום אופן אין דרישה מוחלטת, אחת הטכניקות השימושיות להתחיל לתכנן את הרומן שלכם היא להבחין בין הסיפור (סדרת האירועים שקורים בסדר כרונולוגי) ובין הנרטיב (איך שמספרים את הסיפור). בספר המתח של תומאס האריס “הדרקון האדום” (1981), הסיפור הכרונולוגי הוא האירועים שמובילים להפיכתו של פרנסיס דולרהייד לרוצח הסדרתי “פיית השיניים”, אבל הנרטיב של הרומן מספר את רוב העלילה בפלשבק, מבט לאחור. ההתחלה של הסיפור עשויה להיות משעממת למדי, וכך הנרטיב נוטה להתחיל באמצע ההתרחשויות: צלילה לתוך סיפור בנקודה הקרובה לפעולת השיא מעניקה לנו דחף לגלות אכפתיות כלפי הדמויות.

ספרות מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית גבוהה לא אחת נמנעת ממבנה של נרטיב קונבנציונלי, אך מרבית הסופרים נוטים להשתמש בווריאנט של המבנה המוכר כמחזה בשלוש מערכות או בחמש מערכות. במבנה הפשוט ביותר, הסיפור מחולק לרקע, קונפליקט ופתרון. זהו מבנה פופולרי מאוד בפורמטים של סרטים שוברי קופות כמו “מלחמת הכוכבים” או “מת לחיות”, שבו מציגים את הגיבור, שמתעמת עם סיבוכים בעלי פוטנציאל לאסון, אך לבסוף הוא נחלץ מכך. מבנה המחזה בחמש מערכות – האהוב על ויליאם שייקספיר וסופרים רבים לאחריו – מסבך את הגרסה הפשוטה על ידי אקספוזיציה ראשונית עם פעולה מתגברת או קונפליקט, נקודת השיא, תקופה של פעולה דועכת וההתרה, סוף המעשה, אשר מתירה את סבך העלילה לבסוף. זהו כעת הפורמט הסטנדרטי של עלילות רבות. למידע נוסף על מבנים נרטיביים, ראו הבלוג של הסופר הבריטי ג’ון יורק, שמתמקד במיוחד בדרך שבה תקריות מסיטות מובילות למסע, שבמהלכו חווה הגיבור משבר ורגע שיא לפני שהסיפור בא על פתרונו.

מקום:

האירועים של הרומן שלכם צריכים להתרחש במקום ספציפי. בכל הקשור לבניית עולם דמיוני, כפי שנקרא חלק זה בתהליך, ההנחה היא לעתים קרובות שכתיבה על מה שאתם יודעים תהיה קלה יותר מאשר ליצור משהו חדש לגמרי יש מאין. למעשה, לאורך שנים רבות עם כותבים ויוצרים, גיליתי שעבורם קשה להם יותר לראות מקומות מוכרים מבעד לעיניים חדשות על מנת להקימם לחיים.

בניית עולם דמיוני מתרחשת לא אחת מעצמה -אכן, משתלטת על כל ההיבטים האחרים של כתיבה בדיונית – במדע בדיוני ובספרי פנטזיה. ג’יי-אר-אר טולקין המציא שפות שלמות והיסטוריות מורכבות עבור הגזעים של הארץ התיכונה, ומרביתן לא נועדו לפרסום אלא רק כדי לקרקע את החיזיון שלו למציאות האלטרנטיבית ההיא. בדומה לכך, כל צורה של רומן היסטורי עשויה לדרוש ביצוע מחקר נרחב על מנת להשלים ולבסס את המקום עבור הקורא.

תחושה של מקום יכולה להיות בעלת חשיבות עצומה להתפתחותה של דמות, וישנן שתי תחבולות שיעזרו לכם לבסס אותה. ראשית, תארו מקום שבו הגיבור שלכם מבלה חלק ניכר מזמנו. מנו עשרה דברים בחדר שבו הוא ישן, למשל, ודבר אחד שהדמות רוצה להסתיר (כמו תמונה או צעצוע מהילדות) – זה יכול לעזור לתאר את המניע שלה. שנית, תארו את מקום הרחוק ביותר שאליו הם ייסעו בסיפור: זה יכול להיות כוכב נידח, או הכפר הסמוך מעבר לעמק, אך בשני המקרים זה יעזור לבסס את קנה-המידה של העולם שבו גרות הדמויות הבדיוניות הללו.

קול המספר וסגנון:

סגנונו של סופר הוא לעתים קרובות הרכיב שמקים את הרומן לחיים, ומספק לו את הדנ”א הייחודי לו. הקול הפנימי של דייויד פוסטר וואלס, למשל, הוא עולם רחוק מהדמויות המלומדות בעלות הדיבור הקשוח של ריימונד צ’נדלר או הפלפול העליז של אנג’לה קרטר. לפעמים, קול מיוחד מוביל ליצירה בדיונית שלמה: גייל האנימן החלה לכתוב את רב-המכר שלה “אלינור אוליפנט ממש בסדר” (2017) כדי ללכוד את קולה של אישה מבודדת שהחלה לדבר אליה אחרי שקראה עליה כתבה.

הגורמים שתורמים ליצירת סגנונו של הסופר הם רבים לאינספור, אך אנסה להדגיש אחדים מהם. ראשית, האם הקול של המספר נבדל – דמות נפרדת ברומן, כמו הולדן קולפילד ב”התפסן בשדה השיפון” (1951) או שלוש הנשים שמגוללות את האירועים ב”הבחורה על הרכבת” (2016)? החלטה זו מובילה לעתים קרובות לבחירה השנייה הדחופה של הסופר, החושש שמא המספר בלתי-מהימן – כמו פיצול הגיבור ב”מועדון קרב” של צ’אק פלאניוק (1996).

שלישית, על הסופרים לבחור את נקודת המבט שממנה יסופר הסיפור. נקודת מבט בגוף ראשון מגבילה את הטקסט למחשבותיו ולחוויותיו של המספר, שהוא בדרך כלל דמות נבדלת ברומן. סגנון הגוף שלישי גמיש יותר, והוא יכול להיות מספר כל-יודע בסיפור – או גוף שלישי קרוב, כאילו הוא עוקב אחרי אדם אחד עם מצלמה כדי לראות הכול מבעד לנקודת המבט שלו. גוף שלישי כל-יודע היה סגנון פופולרי מאוד ברומנים של המאה התשע-עשרה, שבו היתה למספר גישה למחשבות ולרגשות של כל הדמויות. אולם במהלך המאה העשרים, סגנון בגוף שלישי קרוב נעשה פופולרי מאוד והגביל את הפרספקטיבה לאדם אחד בכל פעם, וכך אִפשר להסתיר מידע ולגלות אותו יותר באיטיות לקורא.

למרות שעליכם לקבל כמה החלטות בשלב מוקדם, כמו נקודת המבט ומי יהיה המספר, הכינו את עצמכם לכך שיסודות רבים של הסגנון שלכם יתבררו לאורך תהליך הכתיבה עצמו. בד בבד שתתקדמו ברומן שלכם, עליכם לוודא שהקול והסגנון עקביים וקוהרנטיים לאורך הסיפור.

נקודות מפתח

קבעו לוח זמנים לכתיבה ונסו לדבוק בו. הלו”ז לא יכול להישאר זהה בכל יום או בכל שבוע, אבל אם אתם יודעים שאתם מצליחים לעבוד טוב יותר בשעות מסוימות או במקומות מסוימים, יש לכם סיכויים רבים יותר להשלים את הפרויקט.

יותר מכול, סודו של רומן מצליח הוא באפיון הדמויות: נסו לרשום כמה הערות באשר לאישיותן של הדמויות הראשיות שלכם, מה מניע אותן, ואילו אתגרים מצפים להן בהמשך.

לפעמים, עצות לגבי העלילה עשויות לסבך למדי, אבל נסו לזכור את חמש הנקודות הללו וכך ירבו הסיכויים שלא תסטו מהמסלול: מהי התקרית המסיטה שמזניקה את הפעולה? לאיזה מסע יוצא הגיבור? איזה משבר הוא עובר? מהו רגע השיא של הסיפור? ולבסוף, כיצד הכול בא על מקומו ונפתר?

דמויות אמינות דורשות עולם שלתוכו יכולים הקוראים לצלול. בין אם זה סיפור פנטזיה רחוק או דרמה בת זמננו, אתם זקוקים לתחושת-מקום שתפיח חיים בפעולה.

אין דבר כזה סגנון נכון או קול נכון, אך  אם תהיו עקביים (כולל נקודת מבט או שימוש קוהרנטי בשפה) תהפכו את הרומן שלכם לקל יותר הן לכתיבה והן לקריאה. התנסו בכתיבה בזמנים שונים (עבר או הווה) או מבעד לנקודות מבט שונות כדי לגלות מה הופך את הכתיבה שלכם לחיה יותר.

ללמוד עוד

ב-1928, טען חוקר הפולקלור ולדימיר פרופ (Propp) שישנם רק כמה נרטיבים בסיסיים שמרכיבים את מרבית מעשיות ואגדות העם. לאחר ניתוח מספר רב של אגדות ייחודיות, הוא תיעד את האירועים השונים שהתרחשו בהן, כמו מכשף המעניק לגיבור שיקוי שאותו יגניב הרחק מעיני השומרים, או להטוטן המעניק לו עיט מדבר שיכול לשאת את הגיבור לכל מקום שבו תחפוץ נפשו. בהתבסס על רישומיו, טען פרופ שישנם 31 סוגי פעולה (פונקציות נרטיביות) שיכולים להתרחש בתוך סיפור, כמו העזיבה, כאשר הגיבור עוזב כדי לצאת למסע שלו, או המשימה, כאשר מוטלת על הגיבור משימה מאתגרת. הוא מצא גם שישנם שבעה סוגי דמויות: הגיבור, הנבל, הנדבן, העוזר, הנסיכה (או “האדם המיוחל”), הנתב, והפסיאודו-גיבור.

במבט ראשון, הקטגוריזציה של פרופ – שהוצגה בספרו “המורפולוגיה של המעשייה” (1928) – עשויה להיראות מגבילה להחריד, אך היא מספקת תובנה חשובה באשר לרישום מבני הסיפור הבסיסיים. הרעיון הוא שישנן תבניות יסוד לאמנות הסיפור, או ארכיטיפים, אשר מספקים לנו תחושת סיפוק עמוקה כאשר אנחנו שומעים אותם שוב. כמו מקצבים במוזיקה (שלעתים קרובות מאופיינים במעברים מוכרים מאקורד אחד לאחר), מבנים אלה נושאים איתם את אותה מילה שחוקה – סגירת מעגל.

הניסיון לפעול בהתאם לנוסחה נוקשה מדי קרוב לוודאי יהפוך את עלילת הרומן שלכם לנוקשה וחסר השראה, אך יורק מספק לנו מסגרת בסיסית שיכולה לעבוד עבור מרבית הסיפורים. ראשית, ישנה התקרית המסיטה: הרגע שבה נשאלת השאלה “מה עומד לקרות?” אנחנו שואלים את השאלה הזאת, למשל, כאשר הגופה מופיעה בתחילת רומן פשע, ומזניקה את החיפוש אחר הרוצח. לאחר שהעלילה החלה, הגיבור עובר סוג של מסע. במקרים רבים, זהו חיפוש אמיתי, כמו במסעותיו של פרודו בגינס להשמדת הטבעת, אך חשוב מכך, הוא כולל שינויים פנימיים בתפקידו של הגיבור הראשי, שלא יכול להיות אותו דבר בסופו של הספר כפי שהיה בתחילתו. המשבר הוא נקודת הציר שבה הגיבור נושק אל התחתית, שבה נדמה שאבדה כל תקווה וישנה סכנה שינטוש את מסעו. זהו הרגע שבו הדמות עומדת למבחן יותר מכול. כפי שטען הרוזן מסולסברי ב”הנרי החמישי” מאת שייקספיר בלילה שלפני קרב אגינקורט, זהו הרגע של “הסיכויים המפחידים” ביותר.

לאחר המשבר מגיע שיא, הרגע הסופי, שאכן עשוי להיות מאבק ממשי בין הגיבור והאנטי-גיבור, הגיבור והנבל. כפי שציין יורק, אם התקרית המסיטה שואלת: “מה יקרה?” רגע השיא עונה: “זה מה שקרה.” לבסוף, הפתרון מעניק תחושה של סגירת מעגל. לפעמים ישנם תגמולים על התנהגות טובה; לפעמים, כמו בטרגדיות, חיבור הקצוות הרופפים מספק הכול מלבד סוף טוב.

יורק מתאר את היסודות הללו של הנרטיב כ”לבני בניין” שמהוות את “צבעי היסוד” של הסיפור. הן לא נמצאות שם על מנת לציית להן בתור נוסחה מחייבת, אולם אם תשאלו את עצמכם מהי התקרית המסיטה של הסיפור שלכם, מהו המסע שעובר הגיבור, כיצד קורה המשבר ובמה הוא שונה מרגע השיא, וכיצד יש לפתור את הסיפור, תצליחו להשביע את דרישות הקוראים שלכם.

כמובן, אם ברצונכם לכתוב סיפורת, אתם עשויים לשאוף במכוון לחתור תחת לבני הבניין הללו, אך עצם ההיכרות כיצד פועלים כללי הנרטיב הכלליים, עשויה להפוך את יצר החתרנות הזה להרבה יותר אפקטיבי. ואכן, אם ברצונכם להשתעשע כהוגן עם הכללים, כמו בנרטיב הפוך כמו הרומן של שרה ווטרס “משמרת לילה” (2006) או “חץ הזמן” מאת מרטין איימיס (1991), אז תכנון העלילה ומבנה הסיפור שלכם נעשה חשוב יותר מאי פעם. לכן חשוב כל כך להשקיע מאמצים בהכנות לרומן: במקום פשוט להסתער על הכתיבה ולראות מה יקרה, כאשר אתם יודעים משהו על כיוון הסיפור ועל המניעים של הדמויות שלכם, יש להם יכולת להפוך את הסיפור הסופי למשכנע יותר.

קישורים וספרים

  • הבלוג הסיפור של ג’ון יורק (The John Yorke Story) הוא אתר שימושי המספק עצות על אמנות הסיפור.
  • המרכז הלאומי לכתיבה National Centre for Writing בנורוויץ’, אנגליה, מציע מקורות חינמיים לרשות סופרים מתחילים, וכמו כן מקיים אירועים וקורסים לקהל הרחב.
  • ישנם מדריכים וממוארים רבים פרי עטם של סופרים, על האמנות שלהם, להלן חלק מהספרים הטובים ביותר ללימוד אמנות כתיבת רומן:
  • מרגרט אטווד, על סופרים ועל כתיבה (2015)
  • ג’יימס פריי, איך לכתוב ספרות טובה לעזאזל: טכניקות מתקדמות לאמנות הסיפור הדרמטית (1994)
  • פטריציה הייסמית’, כתיבת עלילה וכתיבת ספרות מתח (1966)
  • סטיבן קינג, על הכתיבה, ממואר על אמנות הכתיבה (2003)
  • רוברט כהן וג’יי פאריני (בעריכת), הקורא של הסופר: ייעוד, הכנה, יצירה (2017).
  • זוהי אנתולוגיה של מאמרים על אמנות הכתיבה מאת סופרים ידועים, בהם זיידי סמית’, פיליפ רות’, וירג’יניה וולף והנרי ג’יימס.
  • רוס רייזין, קראו את הספר הזה אם אתם רוצים להיות סופרים טובים (2018)
  • קארן סטיבנס, כתיבת רומן ביכורים: הרהורים על המסע (2014)
  • ג’ון יורק, אל מעבה היער: כיצד עובדים סיפורים ולמה אנחנו מספרים אותם (2013

 

  • Margaret Atwood, On Writers and Writing (2015)
  • James Frey, How to Write Damn Good Fiction: Advanced Techniques for Dramatic Storytelling (1994)
  • Patricia Highsmith, Plotting and Writing Suspense Fiction (1966)
  • Stephen King, On Writing: A Memoir of the Craft (2000)
  • Robert Cohen and Jay Parini (eds), The Writer’s Reader: Vocation, Preparation, Creation (2017).
  • Ross Raisin, Read This if You Want to Be a Great Writer (2018)
  • Karen Stevens, Writing a First Novel: Reflections on the Journey (2014)
  • John Yorke, Into the Woods: How Stories Work and Why We Tell Them (2013)

כתיבת תגובה